<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ח</h1>
<h2>דף יח.</h2>
לבאר בו ענין ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכפורים. קדמתי בנשף ואשועה לדברך יחלתי, קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך, קולי שמעה כחסדך יי כמשפטיך חייני [תהלים קי"ט], כבר התבאר על פי קצת מפרשים שדוד ע"ה חבר זה המזמור על כונת הודעת דרכי השלמות כלם, והוא הענין אצלם בהתחברו על סדר האותיות, וכבר נודע בספריהם גם כן כונתם בחשבון שמנה פסוקים שסדר בכל אות ואות, וכבר העיר על הכונה בפתיחת דבריו אלה והוא אמרו [שם], אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת יי, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, העיר שכונתו אמנם לדבר על השלמים, כי התמימות תאר על השלמות כאמרו, [שם י"ט] תורת יי תמימה, וכלל שלמותם באמרו בכל לב ידרשוהו, רוצים בו על אשר לא הפנו רגע מרגעיהם לבטלה ולא נתנו חלק רעיון רק לעבודתו יתע', וכבר התפרסם במלת אשרי, שהיא אצל כל מפרש תונח בלשון על ספור מיני שלמיות נכללים במתאשר, והוא שבאה המלה לעולם בלשון רבים, שלא יתאשר האדם על הצלחה אחת מן ההצלחות ואם יגיע עד תכליתה רק על מיני הצלחות כוללות, לא יחסר כל מכל מיני ההצלחות, אם בהצלחות מקריות אם בהצלחות הגוף וכל שכן בהצלחות הנפש אשר כל שאר ההצלחות כלים אליה, כמו שנודע מספרי המוסר היות ההצלחה נחלקת על שלשת החלקים הנזכרים דרך כלל, ר"ל הצלחת המקרה, והיא השגת האדם חפציו בדברים שהם חוץ לגוף, כגון רוב האוהבים והעוזרים והשם הטוב ורוב העושר והכבוד והשררה והממשלה, והצלחת הגוף, כענין היופי והבריאות והשלוה התמידית ושלמות האברים והגבורה, והצלחת הנפש, כענין המדות הנכבדות והמוסר והחכמה אשר הצלחתה נחלקת לפנים שונים כמו שאמרו גם כן בספרי המוסר, ההצלחות המיניות שלשה והפרטיות לאין קץ, ומזה הצד בהצטרף ההצלחות כלם במתאשר יתאשר על צד נכון, כי ענין ההתאשרות הוא לרוב קבוץ הצלחות ילאה המאשר לספרם דרך פרט ויעיד התקבצם בבעליה דרך כלל והוא שיאשרהו על הצלחתו, והוא הכונה באמרו על ההצלחה הגמורה אשר בה הכונה [דברים ל"ג] אשריך ישראל מי כמוך וג', ואמרו ע"ה בדרש [ספרי שם], בשעה שברך משה את ישראל אמרו לו מה טובה עתיד הקב"ה להנחילנו לעולם הבא, אמר להם איני יודע מה לומר לכם אלא אשריכם מה מתקן לכם משל למלך שמסר את בנו לפדגוג, ר"ל אומן, היה מחזר ומראהו ואומר לו אילנות אלו שלך גפנים הללו שלך זתים הללו שלך ארצות הללו שלך, כיון שיגע להראותו אמר לו איני יודע מה לומר לך אלא אשריך מה מתקן לך, כך אמר להם משה לישראל איני יודע מה לומר לכם אלא אשריכם מה מתקן לכם, רמז בעל הדרש תחלה על הצלחת המקרים ורמז על ההצלחה הגמורה אשר לא תשוער, וכן אמר דוד ע"ה על זאת הכונה, [תהלים ל"א] מה רב טובך אשר צפנת ליריאך, וכבר רמזו ז"ל [בראשית רבה מ"ד ד'] גם כן היות יעוד דבריו לעולם הבא, וכבר התבאר ענין העולם הבא בחבור הגדול משנה תורה לר"ם ז"ל שהוא הבא לכל אדם אחר המות, וכן תמצא גם כן בסדור אנשי כנסת הגדולה שסדרהו אחר העולם הזה מיד, קודם ימות המשיח וקודם זמן תחיית המתים כאמרם, אין ערוך אליך יי אלינו בעולם הזה ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים, איחר ענין תחיית המתים לכלם, נמשך על האמונה המקובלת והוא הזמן אשר יעדו קצת קבלות תלמודיות בענין יום הדין, והזכיר בראשונה בני העולם הבא להיותם רואי פני המלך היושבים ראשונה במלכות, והזמן ההוא לצדיקים חיים בלא מות, ועליהם אמר [דברים כ"ב] למען ייטב לך, לעולם שכלו טוב והארכת ימים, לעולם שכלו ארוך [קידושין ל"ט ע"ב], והוא גמול הצדיק מצד נפשו עד בא חליפתו המקובלת, כבר העידו [ברכות י"ז ע"א] העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, והמכון בעטרה, הדעה אשר בה ידעוהו יתע' כפי הראוי, כבר אמר [שמות ל"ג] וחי, ואפילו חיות הקדש [תו"כ ריש פ' ויקרא], אלא שעל צד מדרגה אחרת אמרו [שם] בחייהם אינם רואים אבל רואים הם במיתתם, והוא הנקרא [ש"א כ"ה] צרור החיים, והוא המשל בסעודה המזמנת לצדיקים, והוא אמרם ז"ל, [ברכות ל"ד ע"ב] עין לא ראתה אלים זולתך יעשה למחכה לו [ישעיה ס"ד], זה יין המשמר בענביו מששת ימי בראשית, באורה אצל החכם הכללי אדני רבי ז"ל, שמלת עין היא אמנם כענין מעין, והיין כשיצא מקלפת הענב יוצא ממקורו, וקודם צאתו היה יין בכח ובצאתו מרחם אמו אמנם הוא יין בפעל, וכן במדרגת החכמות כשיוציא שכלו בחכמה, איזו חכמה שתהיה, אל הפעל אז תהיה החכמה ההיא בפעל, והמזומנת אחריה בכח, וידוע כי החכמה נמשלה ליין אמר [משלי ט'], ושתו ביין מסכתי, ובדרש [שהש"ר ב' ד'] אמרו, הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, שהביאני למרתף גדול של סיני ונתן לי משם דגלי תורה ומצות, ומה שלא היה בכחו להשיג בחייו אבל היה בכחו בקליפתו שמור לבעליו לטובה קרא יין המשמר בענביו וכו' וענין אמרם מששת ימי בראשית, רוצה בו מיום הוסד טבע בני אדם להיותם שוכני בתי חומר, ועל היותו צפון ובלתי משוער אמר [תהלים ל"א] מה רב טובך אשר צפנת וגו' והוא הנרצה במלת [דברים ל"ג] אשריך וגו'.
וכן בראש דבריו החל בספור מדות האדם השלם הדבק בתורת אלים כאמרו שם [תהלים א'], כי אם בתורת יי חפצו וגו', ויחס לו הנזרו מעל אהלי האנשים החטאים, והוציאם על לשון שלש כתות, והם רשעים וחטאים ולצים, ומלת רשע אמנם תפול על המיית ממון ושקידת מחשבות אדם בו על כל צד שאפשר לו, לא יביט אם באון ובעמל אם בכשרון ובמעשה יושר, וחטאים אמנם יונחו על עבדי התאוה יבקשו הנאות מגנות מצד טבעם, ולצים אמנם יונחו על נעדרי ידיעה כאמרו [משלי ט'], אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא, וכן יונחו על יושבי קרנות ומשיחים שיחה בטלה, ויחס לרשעים שלילת הליכה ובחטאים שלילת העמידה ובלצים שלילת הישיבה, והכונה אצלי, אע"פ שבעל המלמד כיון לדעת אחרת אם בבאור קצת שמות האנשים ואם בבאור הליכה בדרכיהם, אצלי לבאר לפי מה שנמשכתי בבאור מלת רשע, שזה הענין, ר"ל הגזלות והחמסים, הוא ממה שאין דרכי הטבע לשקוד עליו כמו שמדרכיו להעמיד במעשי תגבורת יצר בהנאת חושים מגונים, וכל שכן בהתמדת ישיבת הקרנות ורוב השיחה ולשון הרע, שימשך האדם אחריהם על תכלית המשכות, וייחס בכלם הנמשך כפי התמדת הטבע בו, ואע"פ שאמרו ז"ל [ב"ב קס"ה ע"א] רוב בני העולם נכשלים בגזל ומעוטו בעריות וכלו באבק לשון הרע, לא כונו שם רק על כמות החוטאים לא על איכותם, וזה אצלי גם כן באור מלת עצה ודרך ומושב, כי הרשעים על צד מה שנמשכתי לבאר בו הם יעשו מצד עצה והמלכה לקנות הממון, והחוטאים מצד יצרם יתכן בהם לשון דרך, כי רגליהם ירוצו למלא נפשם איש ואביו ילכו אל הנערה וכו', והלצים ענינם בישיבת הקרנות כמו שהתבאר, ולא הוצרך לספר שלילת ההליכה עם הזדים והנבלים שהם כת אחרת יותר עזה מכל אלו שהם בתכלית הכפירה והמרד, שהכונה כלה לספר על השלמות השלם שהוא אמנם ישולל מכל חברת הפחותים, אבל יתמיד לכת את חכמים לשמור מזוזות פתחיהם לשקוד על דלתותם יום יום כאמרו אחריו, [תהלים א'] כי אם בתורת יי חפצו וגו', ועל צד יעוד השלמות החל דבריו בו במלת אשרי, וגם עתה מגיד משנה משיב לו בזה המזמור הנכבד אשר העיר בו לדבר על השלם במין האדם, והוא אשר כללוהו ההצלחות ובפרט ההצלחה האמתית, והוא האהוב למעלה ונחמד למטה, והדריך האדם בנתיב יושר לבור לו מתוך דבריו הענינים אשר בהם יגיע אל המכון, הן לאשר בצדקם מתחלתם ועד סופם, הן לאשר סוקל באבני הבחרות ונרגם באבני הילדות והשחרות, שהוא אמנם צריך אל הערות גדולות והנהגות גדורות נוטות אל קצה, כמו שהתבאר בדרכי רפואתו, ובפרט בעניני התפלות והתחנונים אשר בהם יתקרב המרוחק ויתאהב בהיות תפלתו זכה ונקיה בכל לב ובכל נפש, והוא שהעיר עליה תמיד בזה המזמור, אחר הודיע התדבקו בתורתו דבוק תמידי מבלי פרוד ולא ימנעוהו טרדות מלחמות אויב ומתנקם והוא אמרו [תהלים קי"ט], מה אהבתי תורתך וגו', מאויבי תחכמני מצותיך, ומלת מה על קצת פרושיה תאמר להפלגת ענין, והורה בה תכלית חשקו בתורה כמו שאמר גם כן למעלה מזה [שם] לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, רוצה במלת תכלה ענין חמדה, מלשון [ש"ב י"ג] ותכל דוד, אמר שלכל תשוקה קץ ולכל חמדה סוף, תעבור תשוקת האדם וחשקו מן הדבר ההוא, אם בהגיע אליו ממנה די ספקו, אם מצד שנוי רצון, אבל התורה והמצוה אמנם לא ישתנה רצון המשתוקק, וכל עוד ישיג ממנה יוסיף אמץ בתשוקה ויוסיף חסרונו בה, ואמר אחר זה [תהלים קי"ט] מאויבי תחכמני מצותך וגו', רוצה בו מצד ראותי אויבי יתחכמו ויתנכלו עלי תמיד להעבירני מתורתך, ובראותי דתי נרדפת מכל האומות תכלית רדיפה, ועם כל זה יקללו המה ואתה תברך, לא יוכלו להטותי מני הדרך אם מעט ואם הרבה, זאת אות הברית ביננו ובין תורתך לדעת כי לעולם היא לנו, וכן אמר הנה [שם] קרוב אתה יי וגו', קדם ידעתי מעדותיך וגו', רוצה בו שתורתו ומצותו נוטות אל העיון ומסכימות עם המושכל והוא אמרו קרוב אתה וגו', ולא נצטרך בהאמנת התורה ללכת כפעם בפעם לקראת נחשים דעות זרות ואמונות נכריות מכלות עינים ומדיבות נפש, והוא אמרו וכל מצותיך אמת, ואמר קדם ידעתי וגו', כלומר תחלת מה שהכרתי במצותיך הוא התבונני כי לעולם יסדתם, מצד ראותו קו ישרם ונעם דרכיהם ונתיבותם, עד שבהם רפואה כוללת כל חלי נפשות וכל מכאוב לבבות, ושמירת בריאות ברי לבב הנהגות כלליות כוללות כל דעה וכל מדה וכל אמונה וכל עיון אמתי, לא יצטרך חלופה לשנוי מקום ולחליפת, בשגם היא כוללת כל מה שנזכר די הצרך לכל מקום ולכל זמן, כבר העיד עליה יודעה תורת יי תמימה, וכבר אמר ראש הפילוסופים ההויה אשר תגרע בתוספת כבחסרון היא השלמה, וכן בתורתנו הקדושה עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, אם לא גדרים וסייגים, לא להתחדשות ענין רק לשמירת דרכיה והעמדת מובניה והוא אמרם [מו"ק ה' ע"א], עשו משמרת למשמרתי.
ויש שפרש באמרו [תהלים קי"ט] מאויבי תחכמני וגו', כלומר מתוך מלחמותיהם אתבודד עם כל הטרדות ואתחכם במצותיך על כרח הסבות המונעות, כי לעולם אתדבק בתורתך לא יעצרני דבר, והוא ענין שובו תמיד על תכן זה המאמר אמר [שם], צר ומצוק מצאוני מצותיך שעשועי, ואמר [שם] כמעט כלוני בארץ וגו', ואמר גם כן [שם] זדים הליצוני עד מאד, וענין מלת הליצוני רוצה בו אצלי שהיו מעבירים אותי מתורתך עד שהעמידוני בכת הלצים, שבארנו ענינם היותם נעדרי החכמה, ויבא על צד מה שבארנו בשם רבינו סעדיה ז"ל בענין [יחזקאל י"ד] פתיתי את הנביא, והזדים הם המכונים לרע מצד הזדון לא מצד תועלת נפשם והנאת גופם, אבל מרוע לב לקנאתם הבוערת להפריע כל עושה טוב ממעשיו, והוא שתקנו בנסח ברכת חנכה מסרת גבורים ביד חלשים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים ורבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך, תמצאם כלם הפוכים, ר"ל רשעים וצדיקים, וטמאים וטהורים, ואל הזדים חבר בהפכם עוסקי תורה, על דרך זה הפסוק, ר"ל זדים הליצוני עד מאד וגו', והכונה בכל זה הערה על התדבקו בדרכי התורה דבוק תמידי בלי פרוד כמו שבארנו, ואחר זה נעתק למדה המנוייה בדרכי התשובה והיא רוב התפלה, ואמר [תהלים קי"ט] חליתי פניך בכל לב, ואמר [שם] חצות לילה אקום להודות לך וגו', וזה מצד היות תפלת הלילה זכה מבלי ערבוב מחשבות וטרדות, והוא אמרו הנה גם כן, [שם] קדמתי בנשף ואשועה, רוצה בו בעוד לילה, והוא אמרו גם כן [שם] קדמו עיני אשמורות, ואשמורות מלה נופלת על חלקי הלילה, וכבר אמרו ז"ל [ברכות ג' ע"ב] שלש משמרות הוי הלילה, ורצה בו שהוא לא ישן ומתענג כל הלילה כשאר מלכים, אבל קידם בהקצותו אף לשאר בני אדם, ובתלמוד ירושלמי [שם פ"א ה"א] דקדקו בענין אמרו ז"ל [תהלים נ"ז] אעירה שחר, בנפול מלת אעירה על לשון הפעיל והוא אמרו [שם], עורה כבודי אעירה שחר, כולהון מלכיא שחרא מעורר להון ברם אנא מעורר לשחרא, וכל זה להפלגת תפלת הלילה, ומזאת הכונה נהגו בימים אלו, ר"ל עשרת ימי תשובה, לקום בלילות ולהוסיף בתפלות ובתחנונים בבתי כנסיות קודם שיעלה עמוד השחר, ולהתעורר בסליחות ובפסוקי דרחמי ולהזכיר תמיד י"ג מדות בטוב כונה ובזכות תפלה, ונהגו גם כן להיות שליח צבור מתעטף בציצית, ואע"פ שאין לילה זמן ציצית, נהגו בזה על צד פשוטי ההגדות [ר"ה י"ז ע"ב] בזכירת שלש עשרה מדות, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור ואמר לו למשה כל זמן ישראל חוטאין לפני עשה לפני כסדר הזה, ונהגו להאריך בזה עד שיאור היום עד שעומדים בתפלה מתוך אותם הדברים, עד שמקרוב נהגו קלות ראש בעצמם שלאחר שהשלימו כסדר זה חוזרין לבתיהן ומרבין בשינה קודם קריאת שמע ותפלה, וכבר מחו הגאונים הרבה במנהג זה, אם מפני שמא יאנס בשינה ויקרא ק"ש שלא עם הצבור או שלא בעונתה, ונמצאת תקנתו קלקלתו אחר שלא דקדק בתפלת חובה מה שראוי לדקדק בה, אם מצד היות אחד מן הדברים הנכבדים שבאותו מנהג כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי סליחה, זהו כלל דבריהם, והם דברים נאים ומקבלים, אלא שהאריכו בחבורי תשובותיהם.
וכן המנהג להוסיף בכל תפלה של חול בשלש ראשונות ובשלש אחרונות כפי מה שנהגו בראש השנה והוא אמרו, זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים, בספר חיים, ויש שנהגו לומר וזכור רחמיך וכו' בברכת הודאה, וכן כתבו רב עמרם גאון, והרב ר' אשר, ויש שנהגו גם כן לאמרו בשומע תפלה, וכבר בארנו שאין תוספות אלו בכח הלכה אלא מתורת מנהג, וצריך לחתום בקדשת השם המלך הקדוש, ובברכת שופטים המלך המשפט, ואם טעה בהם חוזר על דעת קצת מפרשים כמו שכבר הקדמנו, ומנהג לומר אבינו מלכנו בכל יום ויום מהם, וכן יש מקומות שנהגו להאריך בתחנונים בשעה שמתפללין תחנה, ויש מקומות שאין מאריכין בה, אבל בכל מקום שנהגו להשכים בלילות כמו שבארנו, וכבר היו הרבה מן הגאונים שלא היו נוהגים בכך, ר"ל להשכים בימים אלו, והאריכו הרבה בהתנצלותם מזה אלא שאין להאריך בענין זה כלל, וכבר קבעו מנהג זה בכל מקום, ולא עוד אלא שיש שמקדימין בכך קודם ראש השנה כמו שכתבנו, ודברים אלו כלם רשות הם ואין בהם קביעות הלכה וכל המוסיף מוסיפין לו, ולואי שיהא אדם מתפלל כל היום כלו כמו שאמר [תהלים קי"ט] חצות לילה אקום וג', כמו אשר הקדמנו, וכל שכן בימים הללו שכל בני אדם עומדים תלוים וכל המוסיף מוסיף לעצמו, ויש מן הגאונים שכתב להתחיל באשרי ואחר כך עומד ואומר קדיש ובשעה שמסיים אומר ואנחנו לא נדע וכו', ואומר קדיש שלם.
אבל מה שכבר היתה מחלקת ישנה בין הגאונים ממה שראוי לבאר בזה הוא, שהיה להם מנהג קדום להשכים אף בלילי שבת שבין ראש השנה ליום כפורים, ויש שלא היו משכימין בלילי שבת, זה נותן טעם לדבריו, וזה נותן טעם לדבריו, זה נותן טעם לדבריו אם מצד בטול ענג שבת, אם מצד מה שאמרו [שבת י"ב ע"ב] ולא יקרא לאור הנר גזרה שמא יטה, אם מצד אסור הנזכר [עירובין ק"ד ע"א] באקושי תרעא, שכן דרך המעורר את הצבור להקיש בדלתות, ולא הותר זה בשבת לא בכלי ולא ביד אלא קריאת הפה בלבד, ומי שחלק בזה נתן טעם לדבריו, שאין כאן בטול ענג כלל ואדרבה אין לך שמחה ותענוג גדול מזה, ואסור לא יקרא לאור הנר אין כאן, שהרי באדם חשוב אמרו [שבת שם] שמותר לקרוא לאור הנר בשבת, שאין דרכו להטות, ושליח צבור ודאי בשעה שמתמנה לירד לפני התיבה אין לך חשוב ממנו להיות נוהג כבוד וצניעות בעצמו ואין בו חשש הטייה כלל, וכמו שאמרו [שם י"ג ע"א] גם כן בתינוקות של בית רבן שרשאין לקרות מפני שאימת רבן עליהן ואין בהן חשש שמא יבואו להטות, כך אנו אומרין בשליח צבור אימת שכינה וצבור עליו, ועוד שהרי בשנים הקורין בענין אחד רשאין לקרות מפני שהאחד מזכיר לחברו כמו שהתבאר שם, כך אנו אומרים בזה מפני שרוב צבור משגיחים בענינו של שליח צבור ולא יבא לידי כך, אבל מכל מקום אסור הנזכר באקושי תרעא הכל מודים בו, אלא שאותם שנוהגים להשכים לא על ידי מקיש בדלתות הם באים אלא מאליהם הם באים, ולא עוד אלא שמונעים אותו אף מקריאת הפה גזרה שמא יפשע ויקיש בדלתות, ועדין יש לומר שלא יהו אותם התחנונים דברי שאלת צרכיהם, כמו שהקדמנו שאין ימי שבת ויום טוב נתנין כדי להאריך בתפלה לשאילת צרכי שעה אלא שראוי להיותם בעניני ענג שבת ודברי רצוי כענין הזכרת ענין שבת ואהבת אבות, ומתוך שדברים אלו צריכים גדר וסייג וקרוב לפשוע בהם נהגו עכשו שלא להשכים בהם כלל, ושניהם לדבר מצוה נתכונו כי לא היתה כונת המשכימים אלא כדי להתודות בכל יום ויום מאלו הימים כמו שקדם היות הודוי מעקרי התשובה, אלא שאינו מכח הלכה כמו שקדם לנו אלא ביום אחרון של אלו והוא, ערב יום הכפורים במנחה, שהוא צריך מכח הלכה להתודות קודם שיאכל כמו שנבאר.
וכבר הוסיפו בו, ר"ל בערב יום הכפורים, והוא שנהגו זקנים לטבול בו בשחרית, ויש שנהגו לטבול בשבע שעות או בשמנה, כדי לסמוך תפלת המנחה לטהרתם, וטבילה זו כמו שכתבנו אינה מתקנת חכמים אלא ממנהג זקנים, כדי לטהר את גופם ולנקותו עד שמתוכה יתעוררו לטבילת הלב, על דרך אמרו ע"ה [ישעיה א'] רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, ומצד מה שאינה מתקנת חכמים יש בענינה מחלקת אם מברכין עליה אם לאו, רב סעדיה ז"ל כתב שמברכין עליה בשעת עליתו, על הטבילה, כאמרם ז"ל, [פסחים ז' ע"ב] טבל ועלה בעליתו הוא אומר אקב"ו על הטבילה, אלא שרבו המחלוקות עליו לומר שאין מברכין עליה, ואע"פ שמנהג נאה הוא ומנהג חכמים וחסידים, מכל מקום אין מברכין על המנהג, כמו שהתבאר במסכת סכה [מ"ד ע"א] בענין ערבה, חביט חביט ולא בריך קסבר ערבה מנהג נביאים היא, לא תקנתם, שאלו היה יסוד נביאים, ר"ל תקנת נביאים, היו מברכין עליה שהרי על כל מצות חכמים אנו מברכין אשר קדשנו מטעם לא תסור, הלכך טבילה זו אין מברכים עליה, ואם תמצא לומר שמברכין, קודם טבילה מברכין, שהרי כל המצות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן [פסחים ז' ע"ב], ואע"פ שאמרו עליה חוץ מן הטבילה, ר"ל שברכת טבילה אינה עד שיטבול ויעלה, כבר העמידוה בטבילת גר, והוא הטעם שאמרו שם אכתי גברא לא חזי, וכן בטבילת בעל קרי כמו שהתבאר שם, אבל שאר חייבי טבילות קודם טבילה מברכין, שהרי [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה וחייבת לברך להפריש חלה, וכבר הגיה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו, על טבילת בעל קרי, וזה לשונו, ותנן נמי זב שראה קרי ונדה שפלטה קרי צריכין טבילה, ר"ל שאין קורין ומתפללין עד שיטבלו, טעמא דראה קרי ופלטה שכבת זרע הא לאו הכי קורין ומתפללין ואין צריכין טבילה, למדנו שאף קודם טבילה גברא קא חזי וראוי לברך קודם טבילה, אלא שמכל מקום נכרין דברי אמת, ואין מקום לברכה זו כלל בכאן אחר שאינה מקביעות חכמים אלא ממנהג זקנים.
ומנהג אחר נהגו זקנים ביום זה שהוא צריך לעיין עליו והוא, שהתינוקות מביאין לפניהם תרנגולים ושוחטים אותם וקוראין עליהם פסוקים, כמעט שמחללין קדשת התינוק על התרנגול, כאלו היה התינוק הקדש או מעשר שני שירצו לחלל קדשתו על התרנגול, ומחליפין וממירין זה תחת זה עד שמתגלגלין ובאין להיות תכלית היוצא מדבריהם שיהא תרנגול זה פורש למיתה והלה פורש לחיים, ונתפשט מנהג זה באמתנו עד שהוקבע בסדור המחזורים כנסח ודוי של יום הכפורים עצמו, מבלי שנדע בדבר זה שורש או יסוד בתלמוד כלל, ולא עוד אלא שכשלו בו רבים לעשות כן מדרך נחש וסימן עד שכבר מחו קצת גאונים במנהג זה, וחלקו הרבה במעשה ולא נענו, מפני שסמכו רוב הגאונים להיות עולם כמנהגו נוהג בענין זה כענין מה שאמרו [הוריות י"ב ע"א] בענין קרכס"ת, השתא דאמרת סימנא מילתא היא ליחזי איניש בריש שתא קרכס"ת, וכמו שבארנו במקומו ולדעתי רצו לומר בזה שאין הכונה במנהג רק להעיר לב האדם ולהרעידו להיות מראה את עצמו כאלו הוא ובני ביתו מחויבים לשם מצד עונותיו, ושאם ישוב לשם בכל לבו יהפך השם אליו את הקללה לברכה ויקרע גזר דינו בתכלית תשובתו, והוא שהיה מכלל המנהג היותם סמוך לזה מרבים בצדקה לשלוח מנות לאביונים עם התרנגולים ההם איש כמתנת ידו, ועל זה הצד תקנו בו לפי דעתי פסוקים יורו על זה, [תהלים ק"ז] ויצעקו אל יי בצר להם וממצוקותיהם יצילם ישלח דברו וירפאם וגו', ויחננו ויאמר פדעהו וגו', ופסוקים אחרים יורו על דמיון זאת התכונה, והיתה כונתם בקריאת הפסוקים האלו שלא יטעו לדמות היות הענין דרך נחש חלילה, כמו שכתבתי בענין קרכס"ת, ומצאתי בדברי הגאונים ענין דומה לזה, יורה גם כן היות עקר המנהג לזכור ולהיות החי נותן אל לבו ענינים יביאוהו לידי יראת השם והוא שכתבו הגאונים, שעקר מנהג זה באיל בעל קרנים אלא שאחר כן נתפשט המנהג בתרנגולים, אם מצד המצאו בבית מזומן, אם מצד היותו נקרא גבר בלשון חכמים כאמרם ז"ל [יומא כ' ע"ב] מאי קריאת הגבר ר' שילא אמר קרא התרנגול, והיה נאות אצלם בהערת התמורה נפש בנפש בשתוף השם, אבל עקר המנהג היה באיל על שם שארע ליצחק אבינו, שהיה רצון השם להצילו ולהעמיד איל תחתיו, יזכרו בזה ענין העקדה שאנו מכונים בה לזכרה תמיד באלו הימים כמו שכתבנו, עד שנתעורר בזכירתה גבול אהבת השם ויראתו עד היכן מגעת כמו שכבר קדם לנו, וכמדומה באלו הדרכים ראוי להבין במחזיקים במנהג, ומי יתן והיה לבבם זה ליראה את השם הנכבד והנורא ולקחת המנהגים בדרך הנאות והמבוקש, לא דרך בלתי מכוון ולא דרך מצוה מלומדה, כמו שבארנו בענין הטבילה היות כונת האדם בה עם טהרת הגוף הסרת המחשבות הרעות והדעות הנפסדות, ומפני זה אמרו ז"ל בקצת הטבילות, [חולין ל"א ע"ב] טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל, ולא טבילת הגוף לבד היא הערה על זה אלא אף הטבלת כל כלי טמא, וזאת היתה כונת הפסוק באמרו על טהרת הכלים, [במדבר ל"א] וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו, והנה מלת תתחטאו בדקדוק מבנין התפעל, ותפול בלשון על מטבילי הכלים שהם יתחטאו עם התחטאות הכלים, ר"ל שעם טהרת הכלים תעלה טהרה גם כן להם, בהיות כונתם בטהרה ההיא לטהר נפשם מכל סיג, ומזה הצד נהגו קצת הטובלים לסמוך תפלתם לטבילה אם טבלו בשחרית תפלת שחרית ואם טבלו במנחה תפלת המנחה כדי לעמוד בתפלה מתוך כונת מצוה.
ותפלת מנחה זו צריך שיתודה בה כיום הכפורים עצמו כמו שיתבאר ממה שאמרו, מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל שמא יארע דבר קלקלה בסעודה, והלכה כחכמים, ונסח וידוי זה כך הוא, אלהינו ואלהי אבותינו תבא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחנתנו שאנו עזי פנים וקשי עורף ואיך נאמר לפניך יי אלינו ואלי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל חטאנו וכו', והר"ם ז"ל [בסוף ספר אהבה] כתב בנסח זה, שאין אנו עזי פנים וקשי ערף שנאמר לפניך צדיקים אנחנו וכו' אבל חטאנו וכו', ואחר כך אומר מה נאמר לפניך וכו' אתה יודע וכו' על חטא וכו', והוא הוא נסח הודוי שאומר בכל תפלה מתפלות יום הכפורים, ואומרו כל יחיד ויחיד אחר תפלתו, ר"ל אחר ברכת שים שלום, ושליח צבור בתפלת יום הכפורים אומרו באמצע, אלא שבקצת מקומות לא נהגו בתפלת מנחה זו להיות שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתם כמו שנבאר, וכל זה יתבאר, ר"ל נסח הודוי ומקום קביעתו בתפלה, ממה שאמרו ז"ל, היכן אומרה אחר תפלתו ושליח צבור אומרה באמצע, מאי אומר רבא אמר אתה יודע רזי עולם, ושמואל אמר אתה יודע עמקו של לב, ר' אומר בתורתך כתוב [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ר' יוחנן אמר רבון העולמים, רב יהודה אמר עונותינו רבו מלמנות, רב המנונא אמר אלהי עד שלא נוצרתי, וכל אלו הם נסחאות של תפלות ידועות אצלם, ומהם מצויות אצלנו גם כן כענין רבון העולמים ואלי עד שלא נוצרתי ואתה יודע רזי עולם, ובלשון הגמרא עוד אמר בר המדודאי לא שנו אלא דלא אמר אבל חטאנו אבל אמר אבל חטאנו לא צריך, וכן אמר בר המדודאי הוה קאימנא קמיה דמר שמואל והוה יתיב כי מטא שליחא דצבורא אבל חטאנו קם אכרעיה אמינא שמע מינה עקר ודויה האי, וכן אנו נוהגין היום להיות עקר ודוי שלנו אבל חטאנו, אלא שבתפלת יום הכפורים אנו נוהגין לומר אחריה אתה יודע רזי עולם. וכבר למדו הגאונים מזה, ר"ל ממה שראינו לשמואל שעמד בעת הוידוי, שהודוי מעומד ולא מיושב, וכן למדו מזה שאע"פ שהתפלל לעצמו כששומע מפי שליח צבור צריך לו לעמוד עמו, וכן אנו נוהגין היום.
וממה שצריך לבאר הוא, שצריך להתודות תחלה על השגגות ואחר כך על הזדונות שכך שנינו, כשהוא מתודה אומר עויתי פשעתי חטאתי, וכן בשעיר המשתלח כתוב [ויקרא ט"ז] והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם, וכן במשה הוא אומר [שמות ל"ד] נושא עון ופשע וחטאה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים עונות אלו זדונות כדכתוב [במדבר ט"ו] הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר [מ"ב ח'] אז תפשע לבנה, וכן [שם ג'] מלך מואב פשע בי, ופרוש מרדים נאמר על כל מי שעושה להכעיס לא על צד היות יצרו מתגבר עליו, חטאים אלו שגגות וכן הוא אומר [ויקרא ד'] נפש כי תחטא בשגגה, וכי מאחר שהתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות, אלא אומר חטאתי עויתי פשעתי, ר"ל שמתודה תחלה על הקל ואחריו על החמור, וכן בדוד הוא אומר [תהלים ק"ו] חטאנו עם אבותינו העוינו והרשענו וכן בשלמה הוא אומר [מ"א ח'] חטאנו ועוינו והרשענו, ומה שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה, ר"ל שהזכיר החמור תחלה במחילת העונות, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשעה שישראל חוטאין עשה להם זדונות כשגגות, ואמרו שם בגמרא, אמר שמואל אמר רב הלכה כחכמים, וכן ראוי לעשות, אע"פ שכבר היה מן החכמים מי שפסק כר' מאיר, והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת יומא, ההוא דנחת קמיה דרבא ועבד כר' מאיר ואמרו ליה שבקת רבנן ועבדת כר' מאיר אמר כר' מאיר סבירא לי מדכתוב בספרא דאוריתא, זהו לשון הגמרא, ומכאן סמכו רבים לפסוק כר' מאיר, אלא שמכל מקום הלכה רווחת בכל התלמוד יחיד ורבים הלכה כרבים, וכל שכן במקום ר' מאיר שאף מחברו אין הלכה כמותו ברוב מקומות, וכל שכן בזה שכבר הורה זקן, ר"ל רב, לפסוק כחכמים כמו שכתבנו, עד שבגמרא שאלו עליו מה הוצרך לפסוק כחכמים והוא אמרו ז"ל, פשיטא מהו דתימא מסתבר טעמיה דר' מאיר מדקא מסייע ליה קרא קמ"ל דהלכה כחכמים, ע"כ, ובאור הפסוק יתבאר כמו שכתבנו, ומפני זה הצריכו הגאונים לדקדק בנסח הודוי, וכל שכן בדורות האחרונים שנוהגים להרבות בפרטים על סדר אלפא ביתא שיהיו זהירים שלא להקדים מרדים לעונות ועונות לחטאים, ועקר הודוי אין צריך בו אלא חטאנו עוינו פשענו, ואחריהן שיפרוט את החטא שידע בעצמו שעבר עליו כמו שאמרו צריך לפרוט את החטא, וכל מי שיתחסד לפרוט אף אותם חטאים שלא נכשל או שמביאו לזה סדור האלפא ביתא אינו אלא מן המתמיהין ואין ראוי לעשות כן, ואף באותם שיודע בעצמו שעבר עליהם אע"פ שהר"ם ז"ל [הל' תשובה פ"ב ה"ג] פסק כמו שכתבנו, כבר פסקו הרבה מן הגאונים שאין צריך לפרטו כדעת ר' עקיבא, כמו שיתבאר מאמרם וצריך לפרוט את החטא שנאמר [שמות ל"ב] ויעשו להם אלי זהב דברי ר' יהודה בן בבא, ר' עקיבא אומר אינו צריך שנאמר [תהלים ל"ב] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ומה אני מקיים ויעשו להם אלי זהב, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם בשביל כסף וזהב שהשפעת להם עד שאמרו די הם גרמו להם לעשות אלהי זהב, ורוב הגאונים נוהגין בכך שלא לומר אלא על דרך כלל, ר"ל חטאנו העוינו והרשענו ומרדנו, כמו שאמר דניאל [דניאל ט'], ואחר זה אומרים סרנו מן מצותיך וממשפטיך הטובים ולא שוה לנו ואתה צדיק וכו' ואנחנו הרשענו, וכבר קדם לנו באור אמרם ולא שוה לנו, שהוא תאר בחסרון המתואר, ר"ל ולא נתיבה שוה לנו, ויש מי שכתב נמשך לדברי ר' יהודה בן בבא, שזו היא הסבה להאריך בפרטים על סדר האותיות מפני שצריך לדעתם לפרוט את החטא, וכדי שלא לבייש את החוטאים תקנו להיות סדור בפי הכל כך, ר"ל בפרטי החטאים כלם, וכן בנסח על חטא שחטאנו וכו' ועל חטאים וכו' נוהגים להאריך בו על כרח הרבה מן הגאונים שלא היו נוהגים להזכיר אלא במקצתם והם בשגגה וזדון בסתר ובגלוי.
וכבר סדרו כל הגאונים נסח הודוי בסדר זה, אלינו ואלי אבותינו תבא לפניך תפלתנו וכו', אבל חטאנו העוינו והרשענו ומרדנו סרנו ממצותיך וכו', אתה יודע וכו', מה נאמר וכו' עד יהי רצון מלפניך שתמחול על כל חטאתינו וסלח לכל עונותינו ותכפר על כל פשעינו וכו', על חטא שחטאנו וכו' בשגגה באנס בגלוי ובסתר, על חטאים שאנו חייבין עליהם וכו' קרבן, מיתה בידי שמים, כרת בידי שמים, מלקות, מיתת ב"ד, עשה ולא תעשה, את הגלוים לנו וכו' זהו סדר הודוי על פי ההלכה ועל סדר תקון הגאונים מבלי ערבוב תוספת וערוב נסחאות מחדשות, וכזה ראוי להתודות, ומי שבא לאמרו על הסדר הנהוג להם בסדור האותיות יזהר בסדורם שלא להקדים עונות לחטאים ופשעים לעונות כמו שכתבנו.
וכדי שלא יפשע מי שאינו בקי הנהיגו הגאונים להיות שליח צבור עובר לפני התיבה בבית הכנסת ומשש שעות ומחצה ולמעלה להתודות ולהוציא את הרבים ידי חובתם, ר"ל את שאינם בקיאים, אלא שחלקו בו במקום קביעותו בתפלת שליח צבור, יש אומרים שלא אמרו בשליח צבור לאמרה באמצע תפלה אלא בחמש תפלות של יום הכפורים, ר"ל ערבית שחרית מוסף מנחה ונעילה, מהם מי שאמר שכל זמן ששליח צבור מתפלל אומרו באמצע תפלתו ותקנו לה מקום בתפלה זו בברכת סלח לנו, וכבר שבח רב האיי מנהג זה, מפני שברכת סלח לנו דומה לענין הודוי יותר מכל שאר הברכות, וכענין שאמרו [ע"ז ח' ע"א] אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר, אלא שהוא כותב שמעולם לא נהגו בבבל להזכיר שליח צבור ודוי בתפלה זו כשחוזר ומתפלל בקול רם, אלא שאם השעה צריכה לכך, ר"ל שיהא שם מי שאינו בקי ושאינו יודע להתודות, היו מזקיקין לו להתודות בכל לשון שהוא יודע שהרי תפלה נאמרת בכל לשון, ורב עמרם ז"ל כתב שאין שליח צבור אומרה בתפלה זו אלא בסוף, ושאין מזקיקין לשאינו בקי אלא לשמוע מפי שליח צבור בלשון הקדש ובזה יצאו ידי חובתם כדין שאר תפלה, ואחר תפלת המנחה אומר תפלת אבינו מלכנו ואחריה אומר קדיש שלם ואינן נופלין על פניהם לומר תחנה, ונהגו הרבה מן הזקנים להזמין את עצמם למלקות על העמוד לאחר תפלה, וכל זה להכניע לבם להתעורר לתשובה, וכן נהגו לבקש זה מזה רצוי ומחילה כל שיש לו או שהיה לו רחוק או שנאה בינו לבין חברו, וכן קראוהו הפיטנים בפיוטי היום יום רצוי ומחילה יום שימת שלום בין חברים.
ואחר שיצאו משם, ר"ל שהתפללו תפלת המנחה, הולכין לבתיהם ואוכלין סעודתם, וסעודה זו מצות חכמים, וכבר כללוהו בכלל הימים שאין מתענין בהם, אמרו ז"ל [פסחים ס"ח ע"ב] מר בריה דרבנא כלה שתא יתיב בתעניתא בר מיומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי דתני רב חייא מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין אלא לומר כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, כמו שיתבאר בג"ה, ואחר שאכלו ושתו מקבלין עליהם את התענית.
ויש מקומות שנהגו להטמין את החמין כדרך ערבי שבתות, ויש מי שמוחה בדבר מפני שהטמנה לא הותרה אלא לכבוד שבת וזה נמצא שהוא מטמין כדי לאכול בחול, ורב נטרונאי ז"ל כתב להטמין את החמין ערב יום הכפורים מפני מה הוא מטמין והלא אפשר להכין כל מה שירצה בחול, אלא שמכל מקום אין אסור בדבר ואין מוחין ביד העושה, זהו ענינם של דברי רב נטרונאי, והרב ברצלוני ז"ל אוסר בכך, וכבר הביא ראיות לדבריו אלא שאינם ראיות של עקר.
וכבר נתחייבנו מן התורה להוסיף בו מחול על הקודש, כמו שהתבאר במס' יומא [פ"א ע"ב] אמרו ז"ל שם, [ויקרא כ"ג] ועניתם את נפשותיכם בתשעה, יכול בתשעה ת"ל בערב וכו', עד כל שביתות שאתה שובת אתה מוסיף עליהם בין לפניהם בין לאחריהם, אלא שאותו תוספת אין חייבין עליו כרת הן על מלאכה הן על בטול ענוי, כמו שהתבאר מאמרם, יכול יהו חייבין כרת על התוספות, ת"ל [ויקרא כ"ג] והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה, על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת, יכול על תוספת מלאכה אי אתה ענוש כרת אבל אתה ענוש כרת על תוספת ענוי, ת"ל [שם] כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה, על עצומו של יום אתה ענוש כרת ואי אתה ענוש כרת על התוספת, ותוספת זה הקלו בענינו באלו הנשים שאוכלות עד חשכה, מצד שאינן יודעות במצות תוספת, שאין ממחין בידן, שמא יבאו לעשות בזדון, ועל זה אמרו [ביצה ל' ע"א] הנח להן לבנות ישראל מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, ואלו היה בו אסור כרת לא היו מקילין בו כל כך מפני חשש הנח להן, ומכל מקום אסור תורה יש בתוספת כמו שכתבנו בין באסור מלאכה בין בדין כל חמשה ענויין אלא שאין כרת בתוספת כמו שבארנו, וכן בין השמשות אין בו כרת, שהרי ספק תוספת הוא, שהרי כתבו הגאונים שלא נאמר כך אלא בבין השמשות אחד אבל בשני בין השמשות, ר"ל בכניסתו וביציאתו, חייב ממה נפשך, אם יום הוא הרי עבר בשני ואם לילה הוא הרי עבר בראשון, אבל בבין השמשות אחד אין בו אלא ספק, וענין תוספת זה שהזכרנו אין לו שעור כמה מן היום הוא צריך להוסיף, אלא כל כמה שהוא מקבל עליו תענית קודם בין השמשות זהו תוספת, לא כדברי מי שהפריז על מדותיו לומר שכיון שברך ברכת המזון כבר קבל תעניתו, שאין ברכת המזון שעור לתוספת אלא אם כן פסק דעתו לאכילה ושתיה וקבל בדעתו תענית, וקודם שיקבל עליו את התענית שורה מפה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים כדי להעבירה למחר על גבי עיניו.
וענין הדלקת הנר ביום הכפורים תלוי במנהג המקום, כמו שיתבאר בתלמוד פסחים [נ"ג ע"ב] אמרו שם ז"ל, מקום שנהגו להדליק את הנר ביום הכפורים מדליקין מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין ומדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים, ואמרו שם ז"ל בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק לא נתכונו אלא לדבר אחד, פרוש לענין הענוי החמישי כמו שיתבאר, אלא שאם חל יום הכפורים בשבת מדליקין כמו שיתבאר.
ומכיון שהתחיל בתוספת ענוי, ר"ל שכיון דעתו לקבל עליו את התענית נאסר במלאכה מאותה שעה ומתחיל בכל חמשה ענויין על הדרך שיתבאר ענין כלם, שהקבלה היא התחלת התענית כמו שאמרו ז"ל, במסכת ערובין [מ' ע"ב] על ברכת זמן ביום הכפורים שאי אפשר לברכה על הכוס מפני שהמברך צריך שיטעום אמרו ז"ל, היכי ליעביד ליבריך ולא ליטעום המברך צריך שיטעום, לתביה לינוקא איכא למסרך, לעביד לה מבעוד יום כיון דקבלה עלויה (אפסד) [אתסר] עלויה, רוצה בזה שמאחר שיקדש את היום הרי קבלו עליו, עד שמזה יצא להם זמן אומרו אפילו בשוק, ר"ל בלא כוס, ומכאן סמכו להיות שליח צבור מברכו בבית הכנסת בשביל כל הצבור כמו שיתבאר בדין חמש תפלות בע"ה, נמצא מכל מקום שכיון שקבלו עליו הוא צריך להתחיל בענוי, ויש מן הגאונים שנהגו לקבלו מבעוד יום ולהקדים בתפלות כדי לכנס בו בתפלה וברחמים, וכן נהגו קצתם להתפלל בבית הכנסת כל הלילה, מן הצדדים שבארנו טוב הכונה בתפלת הלילה, הכל להשלים מעלת התשובה שלמות אמתי עד שממנה יצא יבוקש וימצא הדרך המכוון דרך ישר ארח חיים למעלה למשכיל, והוא אצלי הכונה במאמר דוד הקודם לנו, [תהלים קי"ט] קדמו עיני אשמורות לשיח באמרתך קולי שמעה כחסדך יי כמשפטיך חייני, רוצה אצלי באמרו כמשפטיך חייני, שתחייני על צד שיהיו חיי על המשפט, ר"ל על הצד הראוי בחקי והוא להשלים הנפש לעבודת השם, ואמרו כמשפטיך, עם אות כנוי אליו ית', רוצה בו על צד הראוי והמושפע מאתך בחקי, ואמנם תחלה אמר קולי שמעה בחסדך, כמו שבארנו היות קבלת התשובה חסד, וכבר התבאר במלת חסד ומשפט שהחסד ענינו הפלגת גמילות הטוב למי שאין לו חק עליו, או לגמול מי שיש לו חק עליו ביתר מכדי מה שאין חק על עושהו לעשותו, ומפני זה קורא תמיד הטוב הבא מאתו ית' חסד, ואמרו [תהלים קמ"ה] צדיק יי בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, רוצה בו אצלי בענין מעשיו, המצאת השם את המציאות כלו שהוא חסד מאתו, וכמו שבאר הר"ם ז"ל באמרו [שם פ"ט] עולם חסד יבנה, ואמנם במלת דרכיו צרף מלת צדיק, והוא אצלי על צד מה שבאר הר"ם ז"ל, שהצדקה תאמר על המשכת טוב למי שאין לו חק עליו רק מצד הכרח מעלת עצמו כרפואת מחץ הלחוץ, וכן כל מעלות מדות, והוא אמרו [דברים כ"ד] ולך תהיה צדקה, שזה מעלת המדות, והוא ממין החסד, אלא שזה חק עליו מצד מעלתו, והמשפט הוא לעשות כפי מה שיגזור חק היושר על עושהו לעשותו מצד ענין המקבל אם טוב ואם רע, ואחר שבהמצאתו ית' המציאות כבר עשה חסד גמור קראו חסיד בכל מעשיו, כמו שנודע שכל תאר שיתואר בו ית' הוא אמנם תאר על צד המעשים כמו שיתבאר, על הצד שיתפרסם דעתנו היות הטובות או הנקמות כפי מה שיחייבם הדין הנמשך אחר חכמתו ית', ולזה יקרא ית' חסיד וצדיק ושופט, והוא אמרו גם כן, [תהלים ק"א] חסד ומשפט אשירה, רוצה בו הן שיראו הפעלות המגיעות מאתך על הוראת חסד או שיראו הוראת משפט על הכל אשיר ואזמר לשמך, ר"ל אצדיק את הדין ואודה היות הכל מאתך על צד הדין הגמור, ובדרש אמרו [ברכות ס' ע"ב] חסד ומשפט אשירה, בין מדת רחמים בין מדת הדין אשירה, כיוצא בו [תהלים נ"ו] ביי אהלל דבר וגו', אם במדת רחמים אהלל דבר אם במדת הדין אהלל דבר, ורבנין אמרין [שם קט"ז] צרה ויגון אמצא ובשם יי אקרא כוס ישועות אשא ובשם יי אקרא, הכונה בכל זה הכירו והתבוננו היות הכל על צד הדין, ולהרחיק אמונת הכופרים אמר הנה [שם ק"א] אשכילה בדרך תמים וגו' כלומר בדרך הישר והשלם, ואמר [שם] לא אשית לנגד עיני וגו', לבב עקש יסור ממני וגו', ועקש הוא תאר על הלב, אחר שבאה מלת לבב במוכרת, ותהיה מלת רע שם דבר או שם תאר על האיש הרע, כונתו בכל זה בלתי לכתו בדרך אתם, ר"ל עם הכופרים, ומנע רגלו מנתיבתם, והוא אמרו על זאת הכונה [שם צ"ט] יי בציון גדול ורם הוא על כל העמים יודו שמך גדול ונורא קדוש הוא ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית.
